שביל מגידו
דף הבית / מדור כתבות תיירות / טיולים בצפון / טיולים ברמת מנשה / שביל מגידו
שביל מגידו, שנחנך רשמית באביב 2023, הוא שביל טיול מעגלי באורך כ-72 ק"מ החולף בין אתרי המועצה האזורית מגידו. שביל זה מחליף את "שביל רמת מנשה" הוותיק, ומסומן בסגול. טיול במסלול המלא נמשך בין 4-3 ימים למיטיבי לכת, וניתן לבצע כמובן מקטעים באורך משתנה.
בחרתי לבצע את המסלול כולו ברצף בתחילת מאי 2023, ולהיות בין המטיילים הראשונים המבצעים את המסלול כולו עם הציוד על הגב.
הח"מ (עמית מנדלסון) היה היחיד בקבוצה שביצע את המסלול כולו, מהתחלה ועד הסוף, ואליי הצטרפו בשלושת הימים הראשונים מטיילים מקבוצת "חשמבא" לטיולי יום, לאחר הקפצת רכבים לנקודות המתאימות.
רקע כללי
המועצה האזורית מגידו משתרעת במרכז ובמזרח רמת מנשה, בשטח כ- 173 אלף דונם, ובה 13 יישובים (7 קיבוצים וארבעה מושבים). בשטחי המועצה סומן בשנות ה- 2010' שביל רמת מנשה, שסומן בצבעים לבן-כתום-לבן. שביל זה יצא משביל ישראל באזור מושב עופר שבדרום הכרמל, וחזר לשביל ישראל בקרבת בנימינה. במהלך השנים, סבל שביל זה מקשיי תחזוקה. בשנת 2022-2023 סומן שביל מגידו (לבן-סגול-לבן) כגירסה מצומצמת יותר של שביל מעגלי, המתחיל ומסתיים בצומת מגידו, ואורכו הרשמי בשנת 2023 הוא 72 ק"מ. בשביל זה שולבו הן קטעים מהשביל הוותיק והן קטעים חדשים לחלוטין.
תיאור המסלול כפי שביצענו אותו, אינו חופף לחלוקת המקטעים המומלצת, ובעתיד הקרוב יפורסמו באתר גם סיפורי דרך מפורטים לכל אחד מימי השביל.
מצומת מגידו בואכה נחל גחר
את היום הראשון התחלנו בשעה 09:00 בתחנת האוטובוס בצומת מגידו - נקודת ההתחלה והסיום. חצינו את חלקו היבש של נחל קיני והלכנו בשביל לא ברור בעשבייה עד ל"צומת השבילים הגדולה" - מכאן אפשר להחליט האם להמשיך את המסלול עם כיוון השעון או נגדו. לצומת זו חוזרים ביום האחרון של המסלול. אנו החלטנו ללכת נגד כיוון השעון, בנתיב בו יש בתחילת המסלול יותר נקודות להצטיידות ומילוי מים, כמו גם פחות עליות וירידות - דבר חשוב ביום חם (32 מעלות). עברנו בין בית הקברות של קיבוץ מגידו ובין גן לאומי תל מגידו אליו לא נכנסנו, והמשכנו בקרבת כביש 66 לעצירת הצטיידות ומילוי מים בתחנת הדלק בצומת היוגב.
מאחורי תחנת הדלק המשכנו בשביל אל עין עזי - באר בצל עצי תאנה, אליה יורד סולם קצר ורעוע. הירידה לבאר היא ליודעי שחייה בלבד. עוד לפני המעיין התברברנו קלות והגענו לריכוז כוורות שחייב אותנו לחזור קצת אחורה ולמצוא את הסימון הנכון. המשכנו בקרבת כביש 66 עד צומת מדרך עוז, ובשערי היישוב פנינו לעבר טיילת נחל מדרך. זוהי טיילת קצרה (מאות מטרים) החולפת בין חישות עבקנה ועצי תאנה ותות, חלקם היו עם פירות עסיסיים. מהטיילת המשכנו בשולי השדות, בקטע בו יש סימון שבילים שחור, כדי לגלות שפספסנו פנייה של שביל מגידו אל הגבעה שמצפון - תל בר. בגלל החום והקבוצה, לא חזרנו להשלים את הקטע הזה ואחרי כקילומטר התחברנו שוב לשביל מגידו. השביל חולף לצד גבעה בזלתית קטנה (גבעת אשמר) ומטפס במתינות לגבעה גבוהה יותר, בראשה ניצבת אנדרטה לנופלי קרב משמר העמק במלחמת העצמאות. מכאן ממשיך השביל לטפס במתינות, ובשלב מסוים פונה צפונה ומגיע כמעט עד אנדרטת בני הקיבוצים בפסגת גבעת קאת. את אנדרטת בני הקיבוצים (המנציחה את כלל נופלי מערכות ישראל מהתנועה הקיבוצית) ראינו מרחוק, והתחלנו לרדת בשביל בין עצי היער לעבר נחל משמר העמק. בשלב מסוים, נכנסים לאזור קסום ובו משתרגים מטפסים על העצים לגובה רב. עם הירידה לנחל, פנינו במעלה הנחל לעבר עין שולמית. זהו מעיין גדול יחסית עם בריכת בטון בנויה, המשמשת באביב כאתר רבייה של הדו-חי הנדיר טריטון הפסים, ולכן רצוי להימנע מרחצה במקום. ביום חם כמו זה שטיילנו בו, קשה להימנע מהטבילה, ורצוי שמתכנני השביל יבחנו אפשרות ליצירת בריכה נוספת עבור המטיילים, תוך גידור בריכת הטריטונים באופן שלא יאפשר רחצה.
הליכה קצרה מהמעיין הוציאה אותנו מהיער, בטיפוס מתון אל גבעת השולחן בראשה שולחן אבן בצל. חלפנו לצד מערות קבורה עתיקות והמשכנו אל אנדרטת הסב והנכד בה שני עמודי אבן מחורצים (שמקורם כנראה באחד מאתרי העתיקות בכרמל), לזכרם של סב ונכד שנספו במהלך חפירה מאולתרת בשנות ה-90'.
מהאנדרטה, מושך השביל לעבר גבעת נח (ג'וערה), ששימשה לאימוני הפלמ"ח ואחר כך כבסיס גדנ"ע. בעתיד אמורים לקום באתר משרדי קק"ל וחניון לילה לצועדי השביל. בינתיים, קטע השביל היורד לעין זהורה (קידוח עין השופט) אינו ברור בשטח ומזמין בירבור. מהקידוח מטפס השביל בעשבייה מעל לכביש אל שער ג'וערה הנעולה ויורד חזרה במדרגות עזובות. כאן התרשמנו שמנסים "בכוח" להעביר שביל בצמחייה, ואנו מציעים פשוט ללכת בכביש למרגלות ג'וערה עד למפגש חזרה עם הסימון לאחר כ- 300 מטרים.
הליכה קצרה נוספת הובילה אותנו לחציית כביש 6953 ואל בית הקברות של עין השופט - נקודת הסיום שתוכננה ליום הראשון. השער הראשי של בית הקברות היה נעול, אך במרחק כמה עשרות מטרים היה מעקף שאיפשר לנו לגשת לברז המים החיוני למטיילים.
בשל הקצב המהיר, ולאחר פרידה משותפי היום הראשון, החלטתי להמשיך קדימה במסלול. חלפתי לצד פינת זולה נטושה וירדתי בנחל זהורה, פגשתי פריחת ורד צידוני (שליווה אותנו בכמה נקודות בהמשך הטיול) והגעתי אל נחל גחר. זהו נחל מקסים ועשיר בעצים ומטפסים גבוהים סביב הפלג הזורם. בצד אחד של הנחל יש כביש אספלט המושך אליו רכבים רבים, כך שלא מדובר בפינה שקטה. לאחר טיפוס קצר כדי לעקוף את הכניסה המגודרת למנהרת מנשה א' של המוביל הארצי, המשכתי במורד הנחל עד ליציאה דרך כרמי זיתים לפאתי כביש 66. משיקולי נוחות לינה, מחד, וקליטה סלולרית, מאידך, בחרתי להתמקם ללינה בפתחת נחל גחר, הליכה קצרה דרומה מהשביל. לא מדובר בפינה שקטה, אך הרעש מהכביש לא הפריע לי לישון במקום. לצד נקודה זו יש אנדרטה לשני חברי קיבוץ הזורע שנרצחו מהמארב בשנת 1948.
מפתחת נחל גחר לעבר רמות מנשה
את היום השני התחלתי בקטע הליכה קצר מנחל גחר, חזרה לשביל מגידו ומספר עליות וירידות בין כרמי הזיתים, עד לעין זריק', באר מים קרירים בה יש סולם המקל על כניסה אליה. בעת הביקור מפלס המים הגיע עד שפת הבאר ולא היה צורך להשתמש בסולם. במהלך ההמתנה לשותפי היום, שמעתי בקרבתי קריאות של דורס הלילה "שעיר מצוי", אך את השעיר עצמו לא הצלחתי לראות. כמו כן זכיתי לראות להרף עין נמייה שחמקה לסבך.
לאחר עין זריק, ממשיך השביל בכביש למרגלות מתקן בטחוני ומגיע לשער האחורי של קיבוץ הזורע. טיפוס קל ביער מעל הקיבוץ מוביל לספסל עץ נסתר וברז מים נדיר באמצע השטח. הליכה קצרה הביאה אותנו אל בית הקברות הישן של קיבוץ הזורע, ובו עשרות מצבות שחלקן הוקמו עוד לפני מלחמת העצמאות, כולל קברי שני החללים המונצחים באנדרטה בנחל גחר. בירידה לעבר נחל השופט, נראית היטב בריכת השחייה של הקיבוץ. נחל השופט סגור רשמית לרגל עבודות תחזוקה של הקק"ל, אך איך אפשר לבצע את השביל כהלכתו בלי לעבור בנחל היפה הזה? ירידה קצרה הובילה אותנו לבריכה גדולה ומרשימה (מחוץ לקטע הסגור) וממנה במעלה הנחל דרך ה"מפל" המפורסם אל שדות חקלאיים בעמק הנחל. לקטע זה יש מעקף זמני בגדה הדרומית, אולם הוא פחות מעניין למטיילים. בשלב מסוים חצינו את הנחל והתחברנו למעקף ואז לשביל "הרשמי". השביל עובר לצד עין פרור - חורשה מקסימה למנוחה ומכון שאיבה ישן, וממשיך בדרך סולינג ("הדרך הרומית") שניצלה מתוכניות לסלילה מחדש. מ"הדרך הרומית" פונה השביל לעבר מעלה נחל השופט, אנו המשכנו עוד קצת קדימה לאנדרטה נוספת לזכר שני חברי עין השופט, אפריים טיקטין ואליעזר קורנגולד, שנרצחו בשובם מהעבודה בשנת 1938. מכאן חזרנו לשביל והמשכנו לעבר מפל ריחניה. מפל זה המסתתר בחישות העבקנה, הוא אחת מהפינות היפות בנחל השופט, אולם לצערנו היה עמוס במטיילים, שחלקם סברו שזה רעיון מגניב לרדת בחבל דרך מדרגת נטף הנחלים (טרוורטין) של המפל (יצויין שאם מטיילים נוספים יילכו בעקבותיהם, הדבר יביא לשחיקה של התופעה הגיאולוגית המעניינת). טיפסנו במתינות לרמה והלכנו לספסל תצפית על הנוף הפתוח (הנמצא כחצי ק"מ מהשביל עצמו). לא יכולנו להתעלם מריבוי דרכי העפר המצלקות את הנוף, עדות לפעילות מוטורית נרחבת שלשמחתנו הייתה מעטה יחסית בעת הטיול. ביצענו גיחה נוספת אל מעיין האולמוסים, בריכה קטנה וחבויה בין שיחי הפטל, בה היו מטיילים בודדים בלבד. כאן התפצלנו, כיוון שהשותפים היו לחוצים בזמן. הם טיפסו במעלה הערוץ להמשך השביל, ואילו אני חזרתי בעלייה תלולה ולא נוחה אל הנקודה בה יצאתי מהשביל. כאן מוביל הסימון דרך עשבייה לא נוחה, למרגלות אזור התעשייה של קיבוץ רמת השופט, עד פאתי הקיבוץ. בשלב זה פניתי אל הקיבוץ עצמו כדי להגיע למכולת המקומית לפני שעת הסגירה - משימה שהוכתרה בהצלחה. נפגשתי עם מכרה מקומית, מילאתי מים ועשיתי סיור קצר באתרי הקיבוץ לפני החזרה לשביל. הליכה קצרה לצד הכביש והמשך ב"שביל האופניים המרובע" - טיילת אזורית המקשרת בין קיבוצי הסביבה. משביל זה הגעתי אל מצפור אוכברג לזכרו של יצחק אוכברג, יהודי דרום-אפריקאי שניהל מבצע להצלת יתומים מפרעות אוקראינה במלחמת העולם הראשונה ויישובם מחדש בדרום אפריקה, וכן היה מגואלי הקרקעות העיקריים ברמת מנשה בשנות ה- 30'. על שמו נקרא קיבוץ גלעד גם בשם "אבן יצחק". מכאן המשכתי בשביל האופניים עד לחציית כביש 672 ותחילת מסלול נחל שלף.
זוהי הליכה בדרך ג'יפים חשופה לשמש לצד הנחל הזורם, כאשר בשולי הדרך פריחת סוף האביב כגון חוטמית זיפנית. הצצתי לפינת חמד בצל אקליפטוס אדיר, ופגשתי שוב בפריחת הוורד הצידוני כמו גם בפריחה של הצמח הנדיר געדה קיפחת. את מרבדי פריחתה של דונגית ארץ-ישראלית, פספסתי בחודש. לקראת סוף ההליכה בנחל, חלפתי על פני טחנת קמח הרוסה ביער, ולצד מעיין "עין מחוללים" פניתי בדרך עפר המטפסת אל קיבוץ רמות מנשה. התמקמתי ללינה לצד בית הקברות של רמות מנשה - נקודת מילוי מים.
מרמות מנשה אל מדרך עוז
בבוקר היום השלישי יצאתי לסיור קצר באתרי רמות מנשה. חלפתי על פני הזנקת מירוץ אופניים מקומי וחברתי לשותפה היומית. מבית הקברות ירדנו חזרה לעין מחוללים, התחמקנו ממספר רוכבים שטסו במהירות בדרך וחזרנו לשביל מגידו.
השביל ממשיך מערבה על השלוחה מדרום לנחל שלף, בין עדרי פרות, ומגיע עד כביש 6. פנייה שמאלה וירידה למעבר מתחת לכביש 6 בגשר הגבוה של נחל דליה. לאחר חציית הנחל, התחלנו בטיפוס אל גבעה 187 (או 186 במפות הישנות). זהו קטע מהפחות נוחים בשביל. העלייה חשופה לשמש ומתפתלת בין עשבייה גבוהה ושיחים קוצניים. הסימונים כאן צפופים יחסית ולאחר כרבע שעה התייצבנו בין האלונים העתיקים בפסגת הגבעה. עם זאת, זו עלייה שמומלץ לא לבצעה בשעות החמות של היום. אחרי מנוחה משמעותית ותצפית לשדות הזהובים, ירדנו מהגבעה דרומה בדרך ג'יפים תלולה, פנינו מזרחה ואחר כך שוב דרומה בדרך ג'יפים צרה, ועוד הפעם מזרחה בואכה דרך המלווה את כביש 6. לא נשארנו הרבה ליד הכביש, ופנינו במעביר מים חזרה לעומק השטח. מייד אחרי מעביר המים, יש לפנות ימינה ואז שוב שמאלה, לדרך הנמשכת כמה קילומטרים בין השדות. באמצע הדרך אקליפטוסים המספקים פינת צל קריטית. לצד מאגר מים, פנינו ימינה בדרכנו לעין סוקר. המעיין התגלה לצערנו כשלולית בוץ עמוסת מבקרים, ועל כן לא התעכבנו במקום. המשכנו בדרכי ג'יפים בין השדות ועלינו לגבעה הבאה. כאן סטינו מעט מהשביל לאתר "האיגלו", בקתה מאולתרת שהקימו תושבי האזור. לצערנו המקום הפך למזבלה. אחרי תצפית מעץ אלון סמוך, חזרנו לשביל והמשכנו דרומה. חצינו את נחל תנינים כקילומטר וחצי ממערב למאגר פירחה, ואחרי עלייה קצרה ותלולה הגענו לכביש סלול בין יישובי אלונה לקיבוץ גלעד. כמה מאות מטרים לאורך הכביש ופנייה דרומה לעבר עין ניל"י.
עין ניל"י מזמין יותר לרחצה מאשר עין סוקר, ולמרות ריבוי המטיילים - מעטים בלבד התרחצו בבריכת המעיין הרדודה. אני לא ויתרתי על ההזדמנות. לאחר הפסקת צהריים, ניווטנו את דרכנו לעבר אנדרטה לזכרו של הילד ירדן פרידמן (לא בלי ברבור מיותר שחייב אותנו לחזור כמה מאות מטרים אחורה), ומשם דרומה ומזרחה, בגבול שטחי האש בואכה גלעד - נוף פראי יחסית וברקע (כעשרה ק"מ דרומה) הר אמיר ועליו בתי ערערה ואום אל-פחם.
בנקודה הקרובה ביותר לשער קיבוץ גלעד, נפרדנו מהשביל והלכנו לשער הקיבוץ, במסלול מכשולים שכלל ירידה תלולה והשתחלות בין גדרות. כאן נפרדתי מהשותפה היומית, ויצאתי לסיבוב של כחצי שעה במטרה למלא מים שיספיקו עד לבית הקברות של מדרך עוז, (אליו הנחתי שאגיע רק למחרת היום), כמו גם להכיר קצת את הקיבוץ.
בחזרה לשביל, מצאתי דרך עם פחות מכשולים. המסלול יורד לעבר עין בוטם - מעיין קטן בצל עץ תות, המשמש את הבקר ואינו מאפשר רחצה. טוב שנותרו עדיין פינות מהסוג הזה שלא הפכו לבריכות שחייה או לאנדרטאות מאולתרות. מעל המעיין מתנשא סבך צברים אימתני בשרידי הכפר בוטיימאת, אותו ראיתי מרחוק. המשכתי עם השביל לעבר נחל ספלול, בדרכי ג'יפים שחלקן מוצלות. ג'יפים בודדים חלפו על פניי, ורכבים נוספים נראו במרחק אך לא פגמו בחוויית הטיול. ברקע נראית הגבעה השנייה בגובהה ברמת מנשה - גבעה 400, (במפות החדשות גבעה 398), אך כיוון שהגישה אליה כרוכה בסטייה משמעותית מהמסלול, נמנעתי מהליכה לשם (הגם שביום שבת יכולתי לבקר שם ללא חשש מאימוני צבא). כתחליף, פניתי לגבעה 274, הנמצאת כחצי קילומטר מהמסלול ומספקת אף היא תצפית היקפית מרשימה. הליכה קצרה נוספת הובילה אותי לעמק העליון של נחל תנינים, ואל עין כפר - מעיין צלול הנובע בתוך מבנה בטון. לצד המעיין פגשתי שני מבקרים מאום אל-פחם הסמוכה. לא ויתרתי על רחצה במעיין, והמשכתי מזרחה בשאיפה להגיע לפחות עד גבול היער ולחפש מקום טוב ללינת לילה. קפצתי לראות את האנדרטה לאלי דוידאי, בן גניגר, שנהרג במלחמת העצמאות, ובקרבתה מעיין התאנה. מעיין התאנה להפתעתי היה יבש ולכן לא התעכבתי במקום. המשכתי אל גבול היער, וכיוון שהייתה לי עדיין שעה וחצי עד החושך - החלטתי להתקדם. השביל עושה "קיצור דרך" קטן בין העצים וממשיך אל גבעה 330 - קו פרשת מים אזורי בין יובלי נחל תנינים, שליוו אותי ביום וחצי האחרונים, ובין יובלי הקישון. אחרי ירידה קצרה, נכנס השביל לשדה עשבוני, בו הסימון פשוט נעלם לאורך כ- 200 מ'. כאן נעזרתי מאד באפליקציה של אתר Israel hiking, כדי לצאת מהשדה להמשך הסימון. עד מהרה מתחילה ירידה משמעותית בדרך יפה ביער בערוציו העליונים של נחל מדרך. בשלב זה כבר הבנתי שכדאי להתאמץ עוד קצת ולהגיע עוד היום עד לבית הקברות של מדרך עוז. לאחר כקילומטר בדרך היער, פונה השביל למקטע רגלי בחורש מוצל ביותר - "יעראופל". השעה כבר הייתה 18:30, וקצת חששתי ממפגש קרוב עם חזירי בר, מה שלשמחתי לא קרה. לאחר הליכה קצרה, ממשיך השביל בנוף פתוח יותר ובירידה. באזור זה השביל הוא ברובו שביל רגלי באזור חורש פתוח, קטע חדש לחלוטין המחייב מעקב צמוד אחרי סימון השבילים (והאפליקציה במקרה של חוסר ביטחון). התנועה הייתה מהירה למדי, ובשעה 18:55 הגעתי לשער האחורי של מושב מדרך עוז. מכאן, סטייה של כחמש דקות (300 מ') הובילה אותי לשער בית הקברות של מדרך עוז - נקודת מילוי המים האחרונה, ונקודת הלינה האחרונה במסלול. התמקמתי ללינה בשער בית הקברות (בדיעבד, כמה עשרות מטרים ממערב יש קרחת יער נוחה ללינה, אך הגישה מחייבת מעקף גדר). תן שראיתי בין ערביים מעט הלחיץ, אך באוהל הסגור לא זכיתי לביקורי לילה.
ממדרך עוז לצומת מגידו
ביום האחרון נותרה לי הליכה קצרה בלבד, ועל כן החלטתי להשלים את הקטע הקטן שפספסתי ביום הראשון. לאחר התארגנות בוקר מהירה (לקולותיו של עוד שעיר מצוי), חציתי בזריזות את מדרך עוז המנומנמת מצד לצד, חזרה לטיילת נחל מדרך. הפעם זיהיתי כראוי את השביל המטפס לתל בר. באזור פסגת התל, הסימון אינו ברור בעשבייה ומחייב מעקב הדוק. מתל בר חברתי לקטע בו כבר הלכתי, והפעם ירדתי לצד הצפוני-מערבי של מדרך עוז, הליכה קצרה נוספת במושב וחזרה לשער האחורי.
כעת התחיל הכיף הגדול במסלול. בשלושה הק"מ הבאים, השביל עולה ויורד בגבעות שבין מדרך עוז לנחל מגידו. זהו קטע פראי ולא מטוייל כלל, בנוף מרשים של שיחיות אשחר ארץ-ישראלי על קרומי הנארי הקשים המאפיינים את האזור. ההליכה אמנם חשופה לשמש, אך לשמחתי למרות התחזית החמה, השמש לא הפציעה מבעד לעננים עד לשעה מאוחרת. "שילמתי" על כך בלחות גבוהה. ההליכה מחייבת מעקב מדוקדק אחרי הסימונים, ובכמה מקומות נעזרתי באפליקציה כדי לוודא שאני לא מתברבר שלא לצורך. בתחתית הירידה לערוץ נחל שליו, קרעתי את המכנסיים (וחזרתי לסט הבגדים ששימש אותי בשלושה הימים הראשונים). לאחר כשעה וחצי בנוף הפראי, יורד השביל בתלילות לערוץ נחל מגידו (קטע שאינו מומלץ לביצוע אחרי גשם חזק בשל סכנת החלקה במשטחי הסלע). מכאן חוזר השביל לדרכי היער. כ-20 דקות נוספות והגעתי לתחתית העלייה האחרונה במסלול - העלייה לגבעת יאשיהו.
גבעת יאשיהו היא גבעה בזלתית חשופה לשמש. אין כאן שביל של ממש, והסימונים ניצבים על בזנ"טים גבוהים. בעלייה לגבעה ליוו אותי אלפי פרחי עולש כחולים, מחזה יפה אך קשה להעביר את החוויה בצילום. בפסגת הגבעה הפסקה בצל (חבל שהמקום לא נקי) וירידה דרך סלעי בזלת בואכה עצי תות בולטים. מכאן קצרה הדרך לעבר עין עותני, עץ תות ובריכת מעיין המתאימה לשכשוך רגליים בלבד. לצד המעיין פגשתי את מורה הדרך רון חרמוני-להט שיצא לבחון את השביל (אך במתכונת יומית ללא ציוד על הגב). חלפתי על פני מאגר קיני שלהפתעתי היה יבש לחלוטין, והמשכתי אל נחל קיני הקסום. השביל עובר לצד עינות קיני ומספר עצי תות, וממשיך מעט לאורך הנחל (כאן פגשתי רוכב טרקטורון מעצבן שחצה את הנחל מחוץ לשבילים הקיימים), עד ל"צומת השבילים הגדולה" מהיום הראשון. פה פניתי אל תחנת הדלק במגידו, להפסקת התרעננות קצרה, וחזרה לשביל בקטע בו הלכתי לפני 3 ימים, כל הדרך עד לתחנת האוטובוס בצומת מגידו, אליה הגעתי בשעה 10:45, מספר דקות לפני האוטובוס חזרה הביתה - עייף אך מרוצה עד הגג.